פיזה, לוקה, וולטרה

0

יום ב' – 5.9.11

לאחר ארוחת הבוקר יצאנו בנסיעה לעיר Pisa. מכשירי ה-GPS כוונו, וכמובן, איך לא? ברור שייקחו אותנו לדרכים הכי צדדיות ואיטיות. התברברנו ובזבזנו זמן לחינם, הגענו לאיזה מפל קטן שמשם והלאה הדרך היתה חסומה. נאלצנו לחזור לאיזה צומת עד שמצאנו הכוונה לכיוון הרצוי. הגענו לעיר, מצאנו מגרש חנייה בעלות של 8 € לשני הרכבים, ונכנסנו למתחם 3 המבנים ההיסטוריים העיקריים שמהווים את הסיבה לביקור לפיזה.קנינו כרטיסי כניסה משולבים לשלושת האתרים בעלות של 60 €.

מגדל פיזה והדואומו

בית הטבילה בפיזה

בית הטבילה בפיזה

בראש ובראשונה המגדל הנטוי – סמל העיר, מגדל פעמונים בגובה 58 מ' מצופה שיש לבן בעל 6 קומות של עמודים. בנייתו נמשכה כ-180 שנה והסתיימה ב-1350. מכיוון שהוא בנוי על אדמת סחף שאינה יכולה לשאת את כובד משקלו הוא החל לשקוע באחד מצדדיו בקצב של 1-2 מ"מ בשנה. בשנת 1990 נסגר המגדל למבקרים והצליחו לייצב אותו ע"י חיזוק בסיסו במאות טונות של עופרת. עליית מבקרים למגדל מבוקרת ומוגבלת לסיורים בני 30 דקות בלבד.
ליד המגדל ניצב הדואומו – קתדרלה מפוארת מהמאה ה-12 מצופה שיש בהיר וכהה לסירוגין, עם דלת ברונזה מעוטרת בגילופים יפים. בתוך הקתדרלה אולם גדול באורך 100 מ'. בימת המטיף יפהפייה ועשויה כולה פיסולים וגילופים.
מול הקתדרלה עומד בית הטבילה – מבנה עגול בקוטר 35 מ' עם כיפה עגולה. נבנה במאה ה-13, בעלת 4 דלתות כניסה מגולפות. במרכז המבנה מוצב אגן טבילה עשוי שיש.

בסיום הסיורים והצילומים המסורתיים חלפנו על פני המון דוכני מכירה של מזכרות לתיירים, חזרנו למגרש החנייה והמשכנו בנסיעה צפונה לכיוון הבעיר לוקה.

Lucca – שוב עיר עתיקה מוקפת חומה, אך לשם שינוי מישורית, לא הצטרכנו לטפס לשום מקום. החנינו כמובן את הרכבים מחוץ לחומה ונכנסנו דרך סמטאות לפיאצות רבות. כל כמה סמטאות נפתחה פיאצה אחרת. באחת מהן מצאנו בית קפה שהתיישבנו בו להפסקת סנדביצ'ים וקפה שהיו טעימים מאד ובעלות של 60 €, כאשר ברקע הטבח לא מפסיק לקרוא לאחת המלצריות "מרטה", שזה הפך לסימן היכר שלנו לעיר לוקה. יש בעיר כנסייה יפה בשם סן מיקלה עם חזית מפוארת בעלת 4 קומות של עמודי שיש הניצבים זה מעל זה, ארמונות עתיקים, מוזיאון לאומי וכן ביתו של המלחין הידוע פוצ'יני יליד המקום.

את דרכנו חזרה לווילה בחרנו לעשות דרך כביש העובר ליד העיר וולטרה, בדרך המכונה "גבעות המתכת". זו דרך לא כל כך אופיינית לטוסקנה הירוקה. פתאום רואים באמצע הירוק גבעות עגולות ללא צמחיה, בצבעי צהוב וחום שכלום לא צומח עליהן. בעבר נחצבו בגבעות אלה סוגים שונים של מינרלים, וכנראה מסיבה זו לא צומח עליהן מאומה. הנוף היה מהמם ביופיו ובמהרה, כעבור כ-20 ק"מ הגענו לסן ג'מיניאנו.

סן ג'ימיניאנו

סן ג'ימיניאנו

אנו חולפים ליד סן ג'מיניאנו כל יום פעמיים, ביציאה מהווילה וחזרה אליה, הפעם החלטנו להיכנס אליה ולאכול שם במסעדה ארוחת ערב. השעה כבר היתה סביבות 20:00. כמובן שהכניסה לעיר ברכב אינה אפשרית ומגרשי חניה רבים מקיפים את חומותיה. בקושי מצאנו מקום באיזה מגרש מרוחק, ומשם כמובן התחלנו לטפס כדי להיכנס לעיר בעלת הסמטאות הצרות ו-14 מגדליה הגבוהים. די מהר מצאנו מסעדה שנראתה לנו והתיישבנו בה. המנות היו טעימות מאד, כמו רביולי במילויים שונים ורטבים על בסיס פטריות כמהין, או תבשיל אוסובוקו, או נתחי אנטריקוט וכמובן "וינו דה קסה" וקינוחים. כולם מאד נהנו למרות המחיר הלא זול של 374 € (כולל טיפ).

מרוצים ובמצב רוח טוב התחלנו לחזור לכיוון מגרש החניה. השעה כבר היתה די מאוחרת, רוב הסמטאות כבר חשוכות ובאיזושהי פניה הפסקנו לראות את השילוט המפנה לכיוון החניה. בכל זאת המשכנו לרדת במדרון השביל, וכך המשכנו והמשכנו, המדרון הפך להיות יותר ויותר תלול, חשיכה מוחלטת, הגברים ירדו הרבה לפנינו כדי לראות אם יש יציאה מהדרך בה אנו הולכים, ואנו הנשים משתרכות מאחור אוחזות זו בזו כדי לא להחליק. מזל שאחת החברות  נזכרה שיש לה פנס קטנטן במחזיק המפתחות, דבר שמאד עזר והאיר את הדרך. וכך אנו ממשיכות לרדת, עד שפתאום ראינו את הגברים מתחילים לחזור למעלה ואומרים שאין דרך יציאה. כולנו היינו בשוק.

איך מתחילים עכשיו לעלות את הירידה שבקושי רב כל כך ירדנו? נגמרו לנו הכוחות. נחנו מעט והחזרנו את הדופק לנורמה, לקחנו הרבה אוויר והתחלנו לטפס למעלה עם הפנס הקטנטן. וכל זה בלי לדעת לאן אנו הולכים. אין נפש חיה בסמטאות ואין את מי לשאול. עזר אלוהים ונתקלנו בחבורת נערים בתוך איזה מגרש משחקים שהנחו אותנו איך להמשיך ולמצוא את הרכבים. שילמנו 12 € עבור החניה וחזרנו לווילה לישון ולהירגע מהחוויה שבטוח לא נשכח עוד שנים.

עברו לדף הבא:

יום ג' – 6.9.11 – פירנצה

אהבתם? מוזמנים להגיב על הפוסט פיזה, לוקה, וולטרה: